אם למתבגרת בת 15:
“ביקשתי ממנה שתישאר בבית. היא אמרה שכל החברים שלה מסתובבים ונפגשים כל הזמן, גם החבר שלה, ולמה רק היא לא. טרקה כמה דלתות, אמרה שאני הורסת לה את החיים. נפגעתי ממש. אני לגמרי מבינה שהיא כועסת עכשיו, אבל למה עליי? ומה אני עושה כדי שלא תצא?”
התשובה שלי:
מתבגרים צריכים חברים, בערך כמו שאחרים צריכים כרגע נייר טואלט… באופן נואש, הישרדותי כמעט. מתוך תחושה שאם לא יהיה לי את זה, אני לא אסתדר, ומה הטעם בכלל. אצל מתבגרים רבים, אינטראקציה חברתית עם בני גילם היא צורך קיומי גם בשגרה, לפעמים אפילו יותר מאוכל.
הקשרים החברתיים הם תכופות הסחה מדאגות ורגשות לא נעימים, שנוטים להיות סוערים ומציפים במיוחד בגיל הזה. מתבגרים רבים פונים בעיקר לחברים כדי לשכוח, להתנחם, להירגע, או להפך, כדי להתניע מוטיבציה לזוז ולהתאמץ להשיג משהו. זה אולי קשה, כשהם מעדיפים חברים על פני ההורים, כמענה לצרכים הרגשיים שלהם.
אבל אפילו אם ממש רוצים כרגע לשמור עליהם מקרוב, חשוב לא לעכב את התפתחות העצמאות והנפרדות הבריאה שלהם. הטריק הוא לכבד את הצורך בחברים, ובחופש, אבל עדיין להישאר נוכחים וזמינים לתמיכה, ולהציב גבולות במידת הצורך.
בנוסף, ההתמקמות החברתית של מתבגרים בונה את הערך העצמי שלהם – היא כמו מד-חום של כמה אני שווה/רצויה/ מושכת/ מקובלת בעיני אחרים. גם זה קריטי עבורם, בגיל שבו הזהות והדימוי העצמי מתערערים שוב ושוב עד שיתגבשו. ומעבר לכך, אם למבוגרים יש מסגרות שמחזיקות אותם ביומיום וברגעי משבר, ושומרות על תחושת המשמעות והרצף, כמו מקום עבודה, או בית ומשפחה, הרי שלמתבגרים שהוסר מהם עול ההליכה לבית-ספר, יש לצד החופש וההקלה גם סוג של ריק. ריקנות היא מצב מאיים ומלחיץ כל כך, שלפעמים נעדיף להסתכן ואפילו להיפגע, ובלבד שלא להישאר בה.
לכן, כשאת ניגשת למתבגרת, כמו לכל אדם, כדאי להתחבר מבפנים לצרכים בוערים משלך הדומים לאלו שלה, בוויסות ונחמה, בשייכות וביסוס ערך עצמי, בעצמאות ונפרדות, במילוי ריקנות. גם אם בעינייך כאמא זה אפשרי לגמרי להיות בקשר מרחוק לזמן מסוים, נסי לחשוב על משהו שאת באופן אישי לא יכולה או מוכנה בלעדיו. אולי עבורך זה קפה, דקה שקט לעצמך, ספורט, אמונה דתית, או אדם קרוב. מה הדבר שמחזיק אותך, ושבתקופות קשות תישעני עליו? נסי לדבר עם המתבגרת שלך מתוך חיבור חזק מבפנים לצורך קיומי-חיוני כזה, ובו זמנית, עם חיבור חזק גם למציאות החיצונית, לסיכונים הגדולים שבאי שמירה על ריחוק חברתי.
הכעס שמופנה כלפייך כאמא, הוא כמובן פוגע, כי הוא מגיע דווקא ברגע שאת בעצמך מתמודדת עם המון קושי, ועושה מאמץ עילאי להיות שם עבורה. בין אם הכעס מגיע כשאת מציבה גבול, או סתם כך, דעי שהוא אחת הדרכים שלה להשתמש בך להרגעה. לפעמים זה מקל קצת לראות בכך סוג של מחמאה עקיפה, כי היא סומכת עלייך, דווקא עלייך, שתעמדי בזה ולא תישברי או תנקמי בה. לצערנו, פחות סביר שמתבגרת תפנה ותבקש חיבוק או תבכה על כתפך, פשוט כי זו רמת פגיעות ותלות שרוב המתבגרים יעדיפו להימנע ממנה. יותר קל להם להשליך את הרגשות על ההורה, להתעמת, לריב, וכך לפרוק רגשות עוצמתיים שמסתובבים בתוכם.
כאן מגיע אתגר נוסף האופייני להורים למתבגרים – היכולת המצויינת של רובם לנסח טיעונים משכנעים ולהתווכח, שמובילה למאבק “כן-לא” בלתי יעיל. לכן, מומלץ להתחיל את השיחה בלי לקחת צד, אלא לעודד ‘בעד ונגד’ שהמתבגרת עצמה תעלה, ואז להוסיף משלך ולהרחיב את הבעד והנגד כמה שאפשר יותר. למשל, אם תיפגש, האם תצליח לעמוד בכלל השני מטר? אם תצא ובסוף תחלה,איך תרגיש עם הידיעה שהדביקה את משפחתה וחבריה? אם תתרחק מחבריה, האם מוכנה לקחת את הסיכון שיתרחקו ממנה?
היכולת שחלשה עדיין אצל מתבגרים רבים היא הפרספקטיבה, ההתייחסות מראש לתוצאות מעשיהם בעתיד, שיקול הדעת. אם תציבי גבול נוקשה מאד, וגם אם תוותרי לה, כנראה לא תשפיעי. לעומת זאת, אם תלמדי אותה איך לקבל החלטות בחייה, יש סיכוי טוב שהיא תקשיב, ותפנה אלייך גם בעתיד.
כמובן, אם היא תגיע להחלטה שגויה לדעתך, לא תוכלי במקרה הזה פשוט לתת לה לחוות את התוצאות על בשרה וללמוד, כי מדובר בסכנה בריאותית. אז יהיה צורך להביע עמדה ברורה, לגייס כמה שיותר תמיכה לסמכותך בנושא ממשפחה וסביבה מורחבת, ואם זה לא יעזור – להגביר בהדרגה את ההשגחה והנוכחות, לדבר טלפונית עם חבריה ועם הוריהם, ואפילו ללכת בעקבותיה לאן שיוצאת ולחכות שם בלי להתעמת עד שתחזור.
______________________________________________________